מרן ראש הישיבה שליט”א על גדלותו של מרן

פרשת קרח | חלוקת העליות בשני וחמישי של 

היום פטירת הגאון רבי מרדכי אליהו, הוא היה

“רבי יהודה רבי מאיר ורבי שמעון”, רבי יהודה

תולדותיו של מייסד הישיבה בא"י ומנהלה הרה"ג הצדיק רבי שמואל עידאן זצ"ל בבואנו להעלות את זכרו של הרב המנוח זצ"ל ולכתוב את תולדותיו, בחובתנו להדגיש שאיננו מתיימרים להקיף את כל מסכת חייו המופלאה, מאחר שהיה הרב רב פעלים לתורה ולתעודה, אשר עשה רבות להגדלת תורה ולגמול חסד, ורב הנסתר על הנגלה, ורק באנו לתת פרטים מרכזיים בחייו ובפועלו, כמו הוצאת ספרים והקמת הישיבה ועוד. בתחילת המאמר כתבנו בקצרה גם על דמותו של אביו זצ"ל.

[ערוך מדברים שנאמרו ביום פטירתו, בשעת ההלויה, ובאזכרת

לרגל הילולת הגאון הראשון לציון הרב מרדכי אליהו

הספד מרן ראש הישיבה שליט”א   “החכם הזה

מתלמידיה הראשונים של הישיבה בארץ

 

תפקיד כיום: רב מושב זמרת וראש מוסדות "אהל משה" (הכוללים גני ילדים, ת"ת לבנים, בי"ס לבנות, וישיבת "ברכת ה’").

תפקידים בעבר: כארבע שנים רב בית כנסת טריפוליטאים בקרית הרצוג, ואח"כ שנתיים ר"מ בישיבת "נתיב השבים" בבארר שבע.

תפקיד כיום: ר"מ ומנהל ישיבת "אור מאיר" ביפו ורב קהילת "הרמב"ם" ובשכונות תל-אביב.
תפקיד בעבר: ר"מ ומשגיח בישיבה קטנה "כסא רחמים", מלמד דקדוק עיבור ושירת ספרד בישיבה, והעורך הראשי של סידור "איש מצליח".

הפרשה המסתורית העומדת מאחורי העלאת עצמותיו של גדול רבני ג’רבא מרן הגאון רבי שאול הכהן זצ"ל בעל ‘לחם הבכורים’, שתחילתה לפני מאתיים שנה בקללת הגאון שרבצה לדורות על משפחה מסוימת, עד להצעת הגר"מ מאזוז והתרת הקללות המרגשת שנערכה במעמד העלאת עצמותיו לפני מספר חודשים, שהביאה לסגירת מעגל של מאתיים שנה.

יש נוהגים בנטילת לולב לקחת שבעה אתרוגים: אתרוג

הנכד שלי שיהיה בריא בא אלי בנשיאות כפים

בן איש חי (ש”א פרשת חקת הל’ ד’-ה’):

פליאה גדולה יש כאן – מדוע מגיעות ליעקב הצדיק כל תהומות הצער הזה? מה הוא ביקש בסך הכל? וכי לא מגיע לו לישב מעט בשלוה לאחר כל התלאות אשר פקדוהו? מה היתה התביעה כלפיו? הלא רצונו מאוד מובן?!

א. הקב”ה לא עוזב אותנו אף פעם. ב.

התרגשותו של האיש מההתייחסות המכובדת לשאלתו, ניכרה על פניו היטב, ושאר הנוכחים למדו עד כמה צריך לכבד כל אדם.

א. מרן הראש“ל רבי מרדכי אליהו ע“ה. ב.

מדוע היו הכרובים בדמות פני תינוקות, לכאורה מתאים

את מעלת פירות ארץ ישראל, לומד הראשון לציון

באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית, ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לבית כנסת הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב.

שחט לו חכם צדקה את היונים בחצר בית הכנסת, ולפתע נשמעה שריקה ופגז התפוצץ סמוך אליהם. נאנח חכם צדקה והודיע ליהודי כי השחיטה נפסלה, שכן מן הסתם מחמת הבהלה נגרמה שְׁהִיָּה הפוסלת את השחיטה.

כדי להבין פשר דבר, נפנה להפטרת הפרשה, שם מוכיח הנביא את בני ישראל בדור החרבן ואומר "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי". איך מגיעים לרמה כזו נמוכה של אנושיות – לכפור בטובה? ממשיך הנביא ומלמדנו חידוש גדול: "עמי לא התבונן"